דף הבית >> ספרים >> מבצע לורנס
 
שם המוצר/פריט:מבצע לורנס
מחיר מחירון:₪74.00
המחיר שלנו:₪60.00
מע"מ:כולל מע"מ
דמי משלוח:₪0.00
(קיימת אפשרות לאיסוף עצמי ללא תשלום נוסף)
תקופת אחריות:0

הוסף לסל 


מידע נוסף
"הסיפור מרתק והתפתחות העלילה על מורכבותה האנושית משכנעת וכובשת. תיאור העלילה מעלה באופן אנושי ועתיר השראה איך הקרבה עצמית של יחידים יוצרת את הביטחון למען רבים"
עו"ד אוריאל לין – נשיא איגוד לשכות המסחר



קשר בין קצין ישראלי לאישה לבנונית החושף רבדים מיוחדים במציאות המורכבת של המזרח התיכון.

לקטע מתוך הספר לחץ כאן


 
איזה חום, אני לא יודע אם זה בגלל המזגן המקרטע או בגלל ההתרגשות נוכח המבצע. אני יושב בחדר הדיונים עם כל צוות הבכירים. אנחנו בעיצומו של קפ"ק[1]  לפקודת מבצע "רגע האמת".
    "הגיעו ידיעות", אומר יובל, קצין המודיעין, "שהועבר משלוח של טילי סקאד עם ראש נפץ כימי מסוריה ללבנון. המצבור מוסתר בבונקר שברכס מול הלבנון ליד בעלבך. מהצלבות שעשינו עם מידע מודיעיני ממקור אחר בנוגע לבונקר הזה, עולה שזה אחד מהבונקרים שמשמשים את מנהיג ארגון החיזבאללה למסתור. הרכס פרוש מצפון לדרום, ונמצא מזרחית לבקעה שמפרידה בין קו הרכס הזה לקו הרכס הראשי הרי הלבנון". יובל עצר לרגע, ואז המשיך, "כל האזור מרושת מערות, והקרקע שם היא הררית, לכן הגישה לשם חייבת להיות מוטסת, ולאחר מכן בהליכה לילית על השלוחה המערבית מדרום לצפון".
    "האם אין אפשרות להפציץ מהאוויר?" שואל אבי, מפקד מרכז האש.
    "לא", עונה צביקה, מפקד מכלול חיל האוויר, ומוסיף, "ההפצצה תהיה לא אפקטיבית, עקב המדרון שבו נמצא הבונקר, וגם קיימת סכנה לפגוע באוכלוסייה אזרחית ששוכנת 250 מטרים משם. שלא לדבר על סיכון המטוסים, בהכנסתם לאזור, שעל פי מידע מודיעיני, פרושות בו סוללות של טילי קרקע-אוויר נגד מטוסים מהחדישות ביותר. ארגון החיזבאללה בחר להציב אותן דווקא שם בגלל רגישותו של האזור".
    צביקה מסתכל על הבכירים שיושבים בחדר הדיונים, ולאחר דקה של שקט, מסכם את דבריו: "ההמלצה שלנו לביצוע המשימה היא כניסה של כוח מצומצם בהטסה אווירית".
בני, קצין המבצעים של האוגדה, מעדכן כי כוחותינו ביצעו באזור בחודשים האחרונים פטרולים רגליים מוסווים, וסימנו שם כמה נקודות ציון חשובות שמהן ניתן לצפות על האזור.
אני מסתכל על שקף המצגת שמוקרן על הקיר, ומקריא לעצמי:
    "המשימה - הפצצת הבונקר שבו טילי הסקאד;
    השיטה - הכנסת כוח מובחר ומצומצם בפיקודו של מג"ד הסיירת, שייטמע בשטח לתקופה של כשבוע, עד שיטושטש אירוע הכניסה האווירית ותרד רמת הכוננות בגינו שם, תנועה רגלית עד מקום הבונקר, הטמנת פצצות והפצצה מרחוק".
 
"נתיב הכניסה ייסגר בקפ"ק 2 אחרי קבוצות מקצועיות של אנשי חיל האוויר בשיתוף ניתוח הקרקע והכשירות המבצעית של היחידה", אומר בני.
    תת־אלוף עודד, מפקד האוגדה, נעמד ומסתכל לי בעיניים, ודרך עיניו הכחולות והבוהקות אני רואה את החשיבות שהוא מייחס לדברים שהוא הולך להגיד. ואז הוא מדבר ישירות אליי: "אין כאן הזדמנות שנייה. כישלון באירוע הזה, משמעו טילים על תל־אביב, והפעם עם ראש נפץ כימי. ומכאן, הידרדרות להשד יודע לאן בשרשרת התגובות שלנו ובהתערבות של אירן".
    בעוד עודד מדבר אליי, רצות אצלי מחשבות רבות בראש: רק לפני יומיים, הייתי בקברו של בן גוריון בשדה בוקר יחד עם צוות מנהלים בכירים, מסכם אִתם את המסע למדבר שעברנו, מעבד אתם את החומר הרב שחווינו בדרכים מרגשות ועוצמתיות, ומתבשם מהתחושה, שהנה, מצאתי את שביל הזהב שבו אני מגשים את ייעודי בדרך שעושה לי טוב ומקנה לי הנאה רבה - הובלה של אנשים לנתיב הייעוד שלהם, תוך שילוב מסעות העצמה במדבר, משלבת את כל האהבות שלי במקום אחד – והנה אני בחדר הדיונים הזה כאן במפקדת האוגדה. איך הגעתי, תוך 48 שעות, מתחושה של העצמה רוחנית ברמות הגבוהות ביותר להיצמדות ברמה הנמוכה ביותר האפשרית לקרקע של כאן ועכשיו, כשכל גורלה של ישראל מונח על הכתפיים שלי? אולי יש בעצם קשר בין בן גוריון לנסיבות המבצע הזה - הוא נלחם כדי להקים, ואני אצטרך בעוד שלושה ימים להילחם כדי להשאיר.
 
"שעת השי"ן - 14/6/2014, יום שבת, בשעה 02:00. צאו להכנות, נקבע אישור תוכניות בחדר הדיונים מחר בשעה 11:00 בבוקר. יש לוודא שכל הכוחות נמצאים. אנחנו מאשרים את התוכניות אצל הרמטכ"ל מחר ב־20:00, ואישור סופי למבצע יינתן רק ביום שישי בבוקר. הביאו בחשבון שיכולות להיות דחיות, כי זה תלוי בהערכות של המודיעין בנוגע למהימנות המידע. אני מבקש לקבוע להיום בשעה 01:30 בלילה קבוצת הטסה בראשותי, כדי לסגור את תוכנית הטסת הכוחות", אומר עודד לאמיר, ראש המטה שלו, ומוסיף, "ושיהיה לנו בהצלחה".
 
שמי גדי שלֵו, סגן אלוף במילואים ומפקד גדוד "שיטה" - יחידת מילואים מובחרת למשימות מיוחדות. אני בן ארבעים, נשוי לאלונה ואב לשלושה ילדים: איתמר הגדול בן ה־11, רוני בת השמונה ועמית בן השש. באזרחות, אני מנהל חברה שעוסקת באסטרטגיה עסקית. את המסלול שלי בסיירת התחלתי כקצין צעיר בסדיר בעל תוכניות מרחיקות לכת של קריירה צבאית ארוכה, אולם תוכניות אלה נגדעו באִיבן עקב משבר אמון שנוצר ביני ובין הצבא. המשבר הזה החל, עת התנגשה נפשי, שהיא כסוס שועט, עם העדפות מפקדיי לדחוף פרדות עצלות.
    לא פעם, יצא לי לתהות על הסיבה שבגללה אירועים מסוימים נחרתים לנו בזיכרון ואילו אחרים לא. עם השנים, למדתי שהזכרונות שנצרבים לנו מהשתלשלות החיים, הם דרך האל לצייר עבורנו מפה של מסלול חיינו, ולסמן משם את הדרכים שנכונות עבורנו להמשך
 
....
 
 
 
אישור תוכניות
 
"הקשב", צועק רס"ר האוגדה. כולם עומדים ומקבלים את המפקד בחדר התדריכים. "שבו", אומר עודד, כאילו נבוך מהסיטואציה. "יאללה, בואו נתחיל".
    ראשון עולה יובל, קצין המודיעין, ונותן תמונת מצב עדכנית על האויב בגזרה, ועל העולם בכלל, לפי עדכונים אחרונים שהתקבלו. יששכר עולה אחריו ונותן סקירה אג"מית על כוחותינו, ולבסוף, אני עולה ומציג את המטרה ואת המשימה של המבצע, תוך התייחסות לתועלת נוספת שיכולה להגיע מהכיוון של תפיסת דג שמן ברשת – מזכ"ל הארגון, שצפוי להיות בבונקר באותו הזמן. עודד קוטע אותי, ומדגיש כי הימצאותו של המזכ"ל שם הופכת את הצורך בטשטוש העקבות של ישראל באירוע, לחשוב מאוד ולקריטי ביותר. כולם יודעים מה יקרה ברגע שיקשרו את האירוע אלינו.
    כעת, אחרי מספר דגשים אחרונים של המפקד וסגירות אחרונות מול חיל האוויר בנוגע להטסה ולצוות כוננות של מטוסי קרב במקרה של היתקלות עם מיגים סוריים בכניסה אל היעד, אנחנו יכולים להגיד שהתוכנית סגורה ותפורה עד הפרטים הקטנים.
    "האם כל ציוד ההיטמעות ומזון המארבים כבר הגיע מהפיקוד?" שואל עודד.
    "כן, הכול כבר כאן, ואנחנו מתכננים היום בערב מסדר הכנה לקרב על כל הציוד", אני משיב.
    "מעולה", אומר עודד, "אישור התוכניות מול הרמטכ"ל הוקדם לשעה 17:00. עקב ההתפתחות המודיעינית, נקבע אישור נוסף ב־20:00 עם הדרג המדיני בנוכחות ראש הממשלה ושר הביטחון. לדיון הזה אני רוצה שתגיע, אז תכין חליפה", מחייך, ואז מוסיף, "אם יהיו שינויים ודגשים לאור הדיון אצל הרמטכ"ל, אעדכן אותך בטלפון הלווייני".
    בדרך לקריה, טסנו על קו החוף. כמעט לא יוצא לי לטוס במסוק מעל שמי ישראל. הראות הייתה טובה, והארץ נראתה חגיגית באור השקיעה. היום יום רביעי, השבוע נכנס למורדות שלו לעבר השבת. איזה מעגל מעניין של חיים. מראשון לשבת, מחול לקדושה ובחזרה. כך מעגל חיינו, כך קבע הבורא בבריאה – תנועה מרע לטוב ותיקון אורחותינו באופן מתמיד. זו האנרגיה שמניעה את העולם. אני מדמיין את המבצע שלנו מתמזג בתוך מארג האנרגיה ביקום, איך אנחנו הולכים למגר רע באמצעות טוב. אין דרך אחרת לחשוב על מהלך כזה, בלי להרגיש דיסוננס על כך שבסוף אנחנו הולכים להרוג אנשים – ברואים – אויבי ישראל.
    יצאתי למבצעים רבים, אבל מעולם לא אישרתי תוכנית ישירות מול ראש הממשלה. המעמד הזה מסעיר, וגם ממקד אותנו ברגישות של המבצע. זו גאווה גדולה שבחרו בנו לבצע אותו. על מבצעים כאלה מתחרות כל היחידות המובחרות בצה"ל, ואנחנו אלה שנבחרו הפעם. טוב, זה הרבה בזכות הניסיון שיש לנו במבצעי היטמעות בשטח לזמן ארוך בשילוב מבצעי חבלה.
    "ערב טוב", אומר ראש הממשלה בכניסתו אל חדר הדיונים בלשכה.
    "ערב טוב", אני עונה, כאילו דיבר אליי ישירות.
    הוא מתנצל שלא מקיימים את הדיון אצלנו בצפון. ראשי הביטחון שכנעו אותו שאם תתגלה תנועה שלו לתדריך באוגדה בצפון, זה עלול לייצר כותרות, שיחשפו לבסוף את מעורבות ישראל במבצע.
    "אין אופציה כזו שהמבצע מתגלה ומשויך לישראל. אין אופציה כזו! ההשלכות של חשיפה הן הרסניות מבחינת היכולת שלנו להתמודד כרגע עם תגובה מהצד השני", אומר ראש הממשלה כשהוא       מפנה את המבט אליי, "אני צריך שתגידו לי שהנושא הזה סגור הרמטית, כי אם יש סדק קטן שבקטנים, זה מחייב חשיבה מחודשת".
    "כל הפרטים סגורים, והתוכניות פותרות את הסוגיה הזאת," אני עונה בהחלטיות.
    "אנחנו מקדימים את המבצע למחר לפנות בוקר. שעת השי"ן – 04:00", אומר הרמטכ"ל.
    ההיטמעות קוצרה לארבעה ימים, והיא תתבצע בדילוגים. זה אמנם מקשה על הפעילות, אך זהו כורח המציאות, כדי שלא נפספס את העיתוי.
    "רשאי, שיהיה לכם בהצלחה ושאלוהים יברך את ישראל", אומר ראש הממשלה.
    יאללה סע, סע, אני אומר לעצמי, ומכניס אנרגיה לעורקים.
    בדרך למסוק, אני מתקשר לאלונה ומספר לה שאני חייב לצאת לפגישה בברלין עם השותפה שלנו. אני אומר לה שאנחנו צריכים להיפגש עם ארגון גדול שמעוניין בשירותנו. זו מילת הקוד שלנו למקרה שאני יוצא למבצע שבו לא אוכל לשמור על קשר. אני מוסר לילדים נשיקה דרך הטלפון ואומר להם שאני אחזור בעוד שבוע הביתה, ומבטיח לקנות להם הפתעות.
אחרי השיחה עם אלונה, אני מסמס לסמג"ד בקודים שיש אישור למבצע וכן עדכון על ההקדמה, ומוסיף שאני מצפה לראות מסדר יציאה לקרב היום בשעה 24:00.
 
יום חמישי לפנות בוקר של חודש יוני אביבי. השעה 02:00. בחוץ קצת קריר, אך האש בתוך הגוף מחממת. אני מחפש את הדקה הזאת לבד, מסתכל על העמק שנצפה מאחורי המנחתים, רואה את האורות הדלים של המושבים. יכול לראות באופק את האנטנה שמוצבת על הר מרון, ומשמאל את אורות העיר צפת. שקט...
    אני שואף שאיפה עמוקה של אוויר צח ונקי, מכניס חיות לתוך גופי ומטעין את עצמי באנרגיות הדרושות לקראת המבצע – מבצע "רגע האמת". רגע האמת הגיע, ואנחנו מוכנים אליו. אני לוחש שני מזמורי תהלים: "מכתם לדוד, שמרני אל כי חסיתי בך[2]...", "...גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי[3]..".
    יוצאים לדרך.
 
על המנחת לפני העלייה למסוקים, אני אוסף את כולם למילים אחרונות.
    "חברים, הגיעה שעת גורל, השעה שאליה כיוונו אותנו כל השעות הקודמות שהיינו ביחד בחיים האלה. זו השעה שבה אנחנו הולכים לעשות שינוי. מכל התדריכים שהייתי בהם, הצלחתי להבין שההצלחה הכי גדולה של המבצע הזה היא שלא יקשרו אותו לישראל. זה עוד לפני הצלחה בפיצוץ הבונקר עם הטילים ועם רב המחבלים שממש עכשיו ישן בתוכו. חברים, ביום שני לפנות בוקר, יישמע פיצוץ ברכס מול הרי הלבנון, ביום שלישי יאשימו את ישראל, וביום רביעי יסכמו את הבדיקות ויגידו, 'אין כל זכר למעורבות של ישראל בנושא הזה'. יגידו שמטען נפץ של אחד הטילים התפוצץ והוביל לפיצוץ מטענים אחרים. תיחשף אספקת התחמושת הכימית של סוריה ללבנון, ובעזרת השם, תיערך ההלוויה של יימח שמו".
    אני מסתכל בעיניים המבריקות של כל הלוחמים.
    "כולנו יודעים מה לעשות, כולנו יודעים איך לעשות, בשביל היום הזה התאמנו. אני מאמין בכם. ראש הממשלה מאמין בכם, מדינת ישראל מאמינה בכם".
    אני שותק לכמה שניות, ולבסוף אומר, "נוע נוע סוף!"
 
עולים למסוק וממריאים. לאחר שבע דקות טיסה בשמי ישראל לעבר מטולה, חצינו את הגבול ועברנו לטוס מעל המתחם האווירי של לבנון. אני רואה בחלון המסוק מצד ימין שלי את המסוק של שאולי.
    עשר דקות טיסה ראשונות בשמי לבנון עברו בשקט. יכולתי לחוש בהתרגשות של הלוחמים במסוק. כולם מבינים את גודל האירוע, וכולם מתרגשים להיות חלק ממנו. למטה הכול נראה פסטורלי. שעות לילה, כולם ישנים. כמעט לא רואים אורות. נראה כמו עוד לילה רגיל בלבנון.
    השקט הדרוך נקטע, כאשר המכ"ם במסוק התחיל לצפצף ולהשמיע קול התראה. אני שומע את הטייס באוזניות מבקש לאשר מול מפקדת השליטה של חיל האוויר בנוגע לאירוע. תוך שתי דקות, אנחנו מבינים שהחשש שלנו התממש – חיל האוויר הסורי הזניק ארבעה מיגים לעבר תנועת המסוקים הישראליים. טייס המסוק מעריך שמי שזיהה אותנו, זו תצפית באזור העיר ראשיא ולא מכ"ם. זו נקודה קריטית שצופה על פרוזדור אווירי שמוביל לדמשק. הסורים תגברו את פעולות התצפית שלהם בנתיבים שבהם צה"ל טס בעבר.
    עדיין אפשר להמשיך. המסוקים מאיצים את התנועה ומתרחקים אחד מהשני, כפי שכתוב בתרגולת. בחפ"ק שבקריה מחליטים להמשיך במבצע, כל עוד לא תזוהה הנחתת הכוח בשטח. בינתיים, מוקפצים ארבעה מטוסי 15 F מבסיס חיל האוויר בצפון, שהיו בכוננות למבצע. עדכנתי את מפקדי הצוותים בקשר למתרחש, וביקשתי מהם לעדכן את הצוותים ולהיות ערניים.
    מהזווית שלי אני יכול לראות את ארבע הנקודות הקטנות שמופיעות על המכ"ם של המסוק, ואני מבין שהתנועה שלהם היא לכיווננו.
    "תחנות ינשוף, כאן עורב", אני שומע את צביקה, מפקד מכלול אוויר, מדבר עם הטייסים, "בצעו שינוי במסלול, סטו מערבה 15 מעלות וחצו את הבקעה מערבה".
המסוקים מתיישרים מיד למסלול החדש ומסיטים את התנועה לכיוון מערב. אני מבין את הרציונאל בהחלטה להתרחק מהגבול עם סוריה, כדי לצמצם את החשש של הסורים שאנחנו מכוונים להיכנס אליהם.
    חישבתי בראש את ההשלכות של הסטייה הזאת מבחינת ההנחתה – יש סיכוי שינחיתו אותנו בנקודה שונה מזו שתוכננה, ולכן נצטרך עוד הלילה לבצע תנועה רגלית בקצב מהיר לפני ההיטמעות, כדי שנוכל לחזור מחר למסלול המתוכנן. זה לא נורא כל כך. היינו כבר במצבים שבהם תוכנית שונתה ברגע האחרון עקב אילוצי הקרב. אנחנו ערוכים לזה, וגם דנו באופציה הזאת בשלב התכנון.
    "לפי הצפי כרגע, אנחנו יכולים להנחית אתכם במרחב באשרי עוד לפני שהמטוסים יגיעו אלינו", אומר סרן ניר, הטייס במסוק שלי.
    אני מסתכל על המפה באור פנס הראש, ומזהה שהנחתה כזו תוסיף לפחות עוד יומיים של תנועה מוסווית בשטח. אנחנו ערוכים עם ציוד ויכולים להסתדר, אך בכל זאת, יש לקבל אישור לנושא מחפ"ק המבצע.
    "קודקוד נמר, כאן קודקוד קדים בשלך", אני קורא בקשר למפקד האוגדה.
    "כאן קודקוד נמר, רות עבור".
   "כאן קודקוד קדים, לפי ההתפתחויות האחרונות, יש אפשרות ריאלית להמשיך בפעילות ולנחות באזור באשרי. זה מוסיף לנו עוד יומיים של היטמעות, אך אני מאשר היתכנות של ביצוע גם במתכונת הזאת, נא אישורך להמשיך".
    "כאן קודקוד נמר, המתן", עונה עודד.
    כעבור חצי דקה, חוזר עודד: "קודקוד קדים, כאן קודקוד נמר, עבור".
    "כאן קודקוד קדים, רות עבור".
    "גדי...", כשמפקד האוגדה קורא לי בשמי הפרטי בקשר, אני מבין שהוא מבקש לדבר אל האדם שבי לפני שהוא מדבר אל הלוחם שבי, "אתה צריך להחליט, ללא צל של ספק, שההנחתה תהיה מוסווית ולא תחשוף את הכוח. רק אחרי החלטה זו שלך, נוכל לגלגל את האישורים להמשך, סוף".
    שקט ברקע. אני שומע רק את הנשימות שלי ואת גלגלי המוח מסתובבים. האם הסיכוי שווה את הסיכון? אני נזכר בדיון אצל ראש הממשלה, ואני רואה את עיניו מסתכלות עליי, באומרו שאסור לנו לקשור את ישראל למבצע הזה. בכל זאת, הסיכוי שהזדמנות כזו תחזור על עצמה, הוא נמוך מאוד. חייבים לקחת אותה.
    אני שואל את ניר הטייס אם הוא איתן בדעתו לגבי היכולת להספיק להגיע לבאשרי לפני שהמיגים מגיעים. ניר מסתכל אליי ואומר, "גם אם זה אומר שאחר כך נצטרך לעשות תמרוני התחמקות מהמטוסים, אני בטוח שאצליח להנחית אתכם".
    אני מסתכל על צחי, וכאילו מבקש לראות בעיניו את עמדתו בנושא. אני עושה חישובים על המפה, ומבקש מיששכר שנמצא לידי, שיבחן נקודת היטמעות מיד אחרי ההנחתה.
    "קודקוד נמר, כאן קודקוד קדים".
    "המשך, קודקוד קדים"
    "אני מאשר הנחתה מוסווית", אני אומר בטון בטוח מעל גלי הקשר.
    "קיבלתי, המתן", עונה עודד.
    שתי דקות מורטות עצבים עברו בהמתנה לתגובת המפקדה. שתי דקות שבהן אתה כבר עושה שיקולים של בעד ונגד. אתה כבר מתכנן איך הם לא מאשרים, ואתה חוזר לבסיס, ומחר נוסע שוב לעבודה כאילו שום דבר לא קרה. אני די בטוח שהמבצע יבוטל. לא יסתכנו. בטח בחיל האוויר יטילו וטו, עקב סבירות גבוהה של מגע בין מטוסי אויב ובין מטוסים שלנו מעל שמי לבנון, וזה לא ייתפס כדבר טוב.
    "קודקוד קדים, כאן קודקוד נמר", חזר עודד.
    "כאן קודקוד קדים, רות עבור".
   "יש לכם אור ירוק להמשיך. אנחנו משאירים את מטוסי הקרב מעל הים. המסוקים יקבלו עכשיו פקודה לחתוך לים מיד אחרי ההנחתה, ואנחנו נציג את האירוע כמעין סיור צילום", אומר עודד וממשיך, "אבל שים לב, אתה תקבל החלטה ברגע האחרון בנקודת ההנחתה. אם אתה מזהה שמטוס סורי או כוח אחר זיהה הנחתה של הכוח בשטח, אתה מבטל מיד את המבצע ואתם חוזרים יחד עם המסוקים. האם רות?"
    "קודקוד קדים, רות קיבלתי, היישר", אני עונה. 
    "כאן קודקוד נמר, בהצלחה".
    אני מעדכן את מפקדי הצוותים בהחלטה שהתקבלה, ואני שומע את שאולי צועק "כל הכבוד לצה"ל".
    יאללה, שכח מהעבודה מחר, אני אומר לעצמי, יוצאים למבצע.
    ניר מעדכן שאנחנו מגיעים עוד שתי דקות לאזור ההנחתה בבאשרי.
    "תחנות קדים, כאן קודקוד, שתי דקות לנחיתה", אני מעדכן את הצוותים.
    המסוק שלי מגיע ראשון. לפי התרגולת, זורקים קודם את מטען הנפץ, ולאחר מכן יורדים הלוחמים. אני מסתכל לשמים ורואה שאנחנו בטוחים לנחיתה, ונותן הנחיה לירון, קצין החבלה, לזרוק את   המטען לאדמה. ירון זורק את התרמיל הראשון של המטענים יחד עם תיק הציוד של הלוחם שאותו סחב, שהיה מחובר לתרמיל.
    לפתע, צרור יריות מנשק קל פוגע במסוק. צחי מזהה כוח פטרול רכוב של החיזבאללה יורה על המסוק תוך תנועה מהירה לכיווננו. מאיפה אלה הגיעו? זה כבר נהיה מסובך. אי־אפשר להנחית כוחות מבלי להתגלות. ההנחתה לוקחת זמן, והפטרול יוכל לזהות את מקבץ הלוחמים שמשתלשלים מהמסוקים. הכול יתגלה.
    אני חושב מה לעשות, ופתאום ירון תופס אותי, מוריד לי את האוזניות וצועק לי לתוך האוזן.
    "מה?" אני שואל, "אתה בטוח?"
    תוך עשר שניות, עוברים אצלי בראש כל התסריטים האפשריים, ואז אני מקבל החלטות:
החלטה ראשונה ...

[1]. קפ"ק - קבוצת פקודות
 
[2].  תהילים ט"ז, א
 
[3].  תהילים כ"ג, ד